המסר של "המשוגע" טרם פטירתו בט' באב

הילדים קראו לו 'המשוגע' בסתם.

המבוגרים נהגו בו קצת יותר מקורטוב של כבוד. 'רבי בראהם' בדרך כלל. אם נתקלו בו פנים מול פנים חייכו והצהיבו לו שיניים. אם לא נתקלו – והעדיפו משום מה לא להיתקל בו – הרי הוא כאילו לא קיים.

לא שכל היום הסתובב 'רבי בראהם' ברחובות. אנחנו זכרנו אותו רק כשיצא מבית הכנסת בבוקר עם שקית הבשמים הקבועה בידו האחת, ומקל ההליכה אחוז בידו השנייה, תומך בצליעה קבועה. שריד לנגיף הפוליו שפגע בו בילדותו.

מתי הגיע לבית הכנסת, לא ראינו. מן הסתם בשעה שפועלי התברואה העמיסו את פחי הזבל הגדולים על המשאיות, ישב עם המתפללים בתפילת הנץ והאזין לשיעור משניות שלאחריו.

לילדים יש חוש זיהוי מקילומטרים. ראו אותו בודד ונטפלו אליו. ממרחק השנים אני חושב שאולי הוא גם הזמין את ההתנכלויות. היו לו שיטות להציג את עצמו כאדם מוזר ותימהוני, שיטות מרשימות למדי.

אם ראש חודש היה חל במשך יום אחד, היה דואג להתחיל את ערבית של מוצאי ראש חודש במזמור 'ברכי נפשי' בקול גדול. אנשים רמזו לו שכבר לא ראש חודש, הגבאי ניסה להשתיק אותו והוא מנופף בידיו שאכן עכשיו ראש חודש, רק כשהראו לו את לוח השנה, נרגע והתיישב במקומו, משאיר לנו חבילה של ציחקוקים וסיפורים.

כי בכיתה היינו מדווחים בעיניים בורקות מה עשה 'המשוגע' אתמול ואיך חסמנו לו את הדרך. איך הכנסנו מקק לשקית ההדסים שלו, ואיך שמנו לו מלח בכוס תה, והוא שתה אותה עד הסוף, ובכלל לא הרגיש, ממש כמונו הילדים, מתעללים ולא מרגישים.

כילדים, לא הרגשנו את הטרגדיה שחווה כמה שנים קודם לכן. כלומר, ידענו אבל לא הרגשנו. אשתו, בנו ובתו נהרגו בבת אחת בהתהפכות רכב. מאז עבר להתגורר בשכונתנו, שכונה קטנה ומרוחקת, רובה מסורתיים ומיעוטה אברכים טובים, משפחות טובות שלא הרגישו בעוול שהילדים שלהם מחוללים מתחת לאף. ככה זה התנהל. המשוגע לא מרגיש, הילדים לא מרגישים וההורים לא מרגישים, אל תפתחו עליי עיניים תמהות. ככה זה היה והתחרטנו מאה פעמים מאז.

אין בי גאווה על התקופה הזו. רוב חבריי התחרטו על ההתנהגות הזו, וחלקם ביקשו את סליחתו לפני שעלו ללמוד בישיבה. באנו אליו וניגשנו אחד אחד. מבטו היה מזוגג, מעורפל. נמצא איתם ולא נמצא. ניגשתי גם אני, ביקשתי לומר שרק עמדתי מהצד, להתנצל שלא מחיתי.

באותו רגע השתנה מראה פניו. הערפל הוסר באחת ומבטו הצטלל והתחדד. הרגשתי שיש כאן אדם אחר, לא המשוגע שהכרנו. המילים נעתקו מפי והתחלתי לגמגם, ילד בכיתה ח' בסך הכול.

רבי בראהם ליטף את ידי ברוך ולחש, "מעולם לא עשית לי כלום. אנחנו עוד נדבר".

בין הסדרים

שנים עברו, סיימתי ישיבה קטנה ועליתי לישיבה גדולה בירושלים. רבי בראהם המשיך להסתובב בחליפה המהוהה ושקית ההדסים או הנענע בידו האחת ומקל הליכה אחוז בידו השנייה, שריד לנגיף הפוליו. אולי הדור החדש של הילדים נזהר יותר בכבודו, אולי לעגו לו יותר, לא השגחתי בכך. בין הזמנים היה קצר, והיו לי עיסוקים אחרים מאשר מעקב אחר זקנים תימהוניים.

ובוקר אחד, בישיבה, אני מבקש לקום מהמיטה ורגליי כבדות כעופרת, הרגשתי עייפות וחולשה שלא הורגלתי בה. מאז שנכנסתי לישיבה הגדולה קבעתי לי שעה להשכמה, ממנה לא זזתי מעולם. הספקתי להגיע חצי שעה לפני התפילה, ובשנתיים הספקתי ללמוד בהבנה טובה את רוב המשניות בש"ס, זו השכמה עם סיפוק.

עד שהגיע אותו בוקר. הרגשתי שאינני מצליח להוריד רגליים. ניסיתי להשתמש בעצה ששמעתי פעם מהמשגיח. "רק אטול ידיים, ואחר כך נראה מה הלאה". לאחר הנטילה שכנעתי את עצמי שאחרי שאתלבש אראה מה לעשות עם עצמי. המאמץ היה קשה ולאה, ולבסוף התייצבתי בבית המדרש, מאחר בכמה דקות, אבל לפחות נמצא שם, מקווה שלאחר התפילה תחלוף ההרגשה הלא טובה.

המשגיח הבחין כנראה במראה פניי ושאל לשלומי. הניח יד על המצח וחש את הלהט. "תחזור לחדר", הורה. "אדאג שישלחו לך ארוחת בוקר, תנוח כמה שעות ונראה אותך אחר הצהריים".

'אחר הצהריים' הגיע בתוך כמה דקות. ישנתי במשך שעות בלי להרגיש. מגש ארוחת הבוקר וארוחת הצהריים עדיין מונחים על כיסא למראשותיי, וכאבי גרון הצטרפו להרגשה הרעה.

למחרת כבר חזרתי לבית, הרופא אבחן משהו כמו מונו, 'מחלת הנשיקה' בשמה העברי. "אין הרבה מה לעשות", הדריך במבטא כבד והסיר את משקפיו. "הרבה מנוחה והרבה שתייה. אפשר משככי כאבים, לא מזיק. בסוף זה עובר מאליו, בחור. זה לא ממש מונו, זה יכול לחלוף בכל יום כמו שבא, הגוף מפתח מעצמו נוגדנים כמו כל מחלה ויראלית".

עייפות היא לא מחלה מסוכנת, אבל מרסקת באחת את כל הסדר יום. היו לי מערכות שלמות של הספקים בישיבה. זה היה בחודשי הקיץ ואנחנו עמדנו לסיים את בבא בתרא, כולל הפרקים האחרונים שלמדנו בין הסדרים. כאב לי שדווקא בסוף הזמן לא אצליח לערוך את החזרות כמו שתכננתי, לשבחה של החולשה ייאמר שיש לה יכולת להשתיק גם את המחשבות הללו.

מי אתה בראהם?

ואז, כאילו ממרחק של שנים, אני שומע את קולו מהדהד.

"מי יכין לעורב צידו" המבטא הבגדדי שזור בכל מילה, מבוסס בין האותיות.

"כי ילדיו אל א-ל ישוועו" - - -

רבי בראהם התהלך ברחוב וניגן את הפסוק בטעמים מודגשים, עסיסיים, כאילו קורא כעת ספר איוב בתשעה באב לאחר הקינות של תפילת שחרית.

בהתחלה רטנתי על ההפרעה הזו מתחת לחלון החדר. בהמשך זה היה שינוי מעניין בחדגוניות שנכפתה עליי. הקשבתי לקולו הגרוני, העמוק, הכאוב.

כן, לראשונה שמעתי כאב בקולו.

כילדים הוא היה קוריוז, בעיניים של בחור מבוגר זה נשמע אחרת. הקשבתי מרותק לנגינתו המיוסרת. קולו נשמע כמו יונה הומה, רוויה בתוגה, מתגעגעת למשהו לא ברור, למושג מופשט מעבר לקווי האופק, "מי-יכין לעורב-צידו", קרא שוב ושוב בקול מרוסק, חסר אונים, ולבי הלך שבי אחריו.

ייחלתי שלא יעזוב את הרחוב שלנו, שיישאר כאן וימשיך לקונן, אני מוכן לשבת כעת לידו, לבכות לצדו אם צריך. אינני יודע למה הוא מתגעגע, אולי לאשתו וילדיו שנהרגו, אולי לעברו הרחוק, ואולי למשהו רחוק יותר?

בלילה כמעט ולא עצמתי עין, נים ולא נים. קולו הנוגה חרך לי את האוזן הלוך ושוב, לא נתן מנוחה. על איזה עורב הוא מתכוון? מי צריך להכין לו ציד? מה יש לגוזלים שלו?!

השאלות טורדות, מזמזמות ומנקרות, ואני מתהפך על מטתי, כאילו אני כבר לא חולה ב'משהו כמו מחלת הנשיקה'. כאילו עייפות המונו לא שייכת אליי.

בשלוש לפנות בוקר התעוררתי סופית. התלבשתי בשקט וביקשתי לצאת לבית המדרש, אתחיל להשלים מה שחיסרתי בשבוע האחרון. במעמקי לבי היה עוד רצון אחד קטן. ציפיתי לפגוש את רבי בראהם. אולי עדיין הוא מגיע לתפילת הנץ, אולי נשאר על שפתיו משהו מהקינה של אתמול, איזה שבריר של נעימה?!

מוזר. העייפות והכאבים המכבידים התפוגגו באחת. מה שפסוק אחד בספר איוב יכול לעשות לבחור צעיר.

במבואה לפני בית הכנסת כבר הבחנתי בצדודיתו הרכונה של רבי בראהם, לצד שקית הבשמים. גופו יושב על הרצפה, מוטה על המעקה. רגליו משוכלות, ועל ברכיו שוכב המקל. נהמות חרישיות עלו מכיוונו. הצלחתי לזהות שברי מילים, "היינו חרפה לשכנינו... לעג וקלס לסביבותינו..."

הבטתי בו בדממה, מייחל שיפקח את עיניו העצומות, אולי יבחין בי ויאמר משהו, ארשה לעצמי לשבת על הרצפה לצדו, נקרא יחדיו תיקון חצות.

"אסור", מבין האפילה נשמע קולו של רבי בראהם שונה ומרוחק, חד ופסקני. "אסור להשכים לפתח חבירו לפני התפילה. תבוא אחרי התפילה". עיניו עצומות כמקודם ומקלו שוכב על ברכיו מכודן לכיווני, בוהה בי וצוחק. "מה אתה בא אליו עכשיו, אתה לא רואה שהוא במקום אחר"? נתתי מבט גוער במקל ונכנסתי לבית המדרש, פותח את 'יש נוחלין' ושב לחזרות בהם הייתי שקוע עד לפני שבוע.

זמזום חרישי נשמע שוב, המנגינה מאתמול שבה להתנגן. ממלאת את היכל בית המדרש הקטן, מטפסת על הספריות הגבוהות ונדחקת במרווחים שבין הספרים למדפים, נחבאת בין הפרוכת לבין ארון הקודש, נאחזת בקרנות המזבח.

"מי יכין לעורב צידו"? ייבב רבי בראהם, והכתלים המקומרים משיבים לעומתו, "כי ילדיו, אל א-ל ישוועו", בת קול עונה, הומה ומתייפחת כנגדו ואני בתווך. אין עוד חולשה ואין גרון מודלק. רק היבבות הכאובות של רבי בראהם, והחידה הגדולה סביבם.

מי אתה רבי בראהם?

מה אתה רוצה?

ולאחר התפילה לא התאפקתי. צעדתי מהוסס לשולחנו, ופניו המעורפלות הוארו באחת.

"חיכיתי לך", אמר.

"מה אתה רוצה"? שחררתי בשלוש מילים את כל השאלות שהיו לי מילדות עד עכשיו.

"שב", החווה ביד רועדת על הספסל ממול.

"אתה לומד בירושלים"?!

הנהנתי בראשי.

"היה קשה להביא אותך הנה. תשאל שם, תראה אם מישהו יודע מי יכין לעורב צידו". אפו רחרח ממושכות את שקית הבשמים, שולה ענף של רך של נענע וממולל אותו באצבעות עייפות, מתעלם מנוכחותי.

הצצתי לתוך אישוני עיניו, אולי הילדים צדקו כשקראו לו 'המשוגע'. עיניו חזרו לערפל התמידי ודוק כבד כיסה אותן, בדיוק כמו שהכרנו אותו תמיד. לא היה שייך לשאול אותו מה הוא מתכוון.

בבית קיבלו את פניי הורים מופתעים. "ממתי חולה מונו מסוגל לקום באמצע הלילה"?

"מאותו הזמן שהוא החליט לחזור לישיבה", השבתי מיניה וביה. אימא ביקשה לעכב, "עוד פחות משבוע נגמר זמן קיץ, לא עדיף שתשאר"?! ורק אבא חייך, "אם אתה מרגיש מספיק חזק, שתהיה לך נסיעה טובה".

הרווחתי ביושר תיק חדש עמוס בחיזוקים ובתמציות צמחים, צירפתי אותו למזוודת בגדים קטנה יחסית ושבתי לישיבה, תוהה האם כאן אמצא פתרון לחידתו של רבי בראהם.

חייב הסברים

ובישיבתנו הגדולה יש כולל אברכים מכובד. אין הוא מונה יותר מתריסר לומדים, ובכל זאת נחשב כמקום של אברכים מופלגים, כאלו שרוב הש"ס שגור על לשונם, ועל חלקם סיפרו שיש להם יד בתורת הנסתר.

הגעתי בתחילת סדר ב' וסקרתי אותם בעיני, פזורים בין ספסלי הישיבה, ומנסה לתכנן את צעדיי. מבין שהמחלה התפוגגה בשביל השליחות, אותה אמלא לאחר הסדר בכל מחיר.

המתנתי לסדר מוסר בו האברכים יושבים במרוכז, התיישבתי בסמוך אליהם והנעימה קלחה מפי, כאילו מבלי להתכוון. "מי יכין לעורב צידו... כי ילדיו אל א-ל ישוועו".

ואז זה קרה באחת, מהספסל שלפניי הזדקף בהפתעה רב אפרים, אברך שתקן וגבה קומה, פניו ילדותיות משהו עטורות זקן אפרפר ועצמות לחייו שקועות ברזון בולט. "מה... מה אמרת?! תחזור בבקשה"! תחינה נשמעה בקולו.

"אולי עדיף שנדבר בחוץ"?! הצעתי.

פניו לבשו ארשת מתוחה, רוצה לצאת ולא רוצה לצאת. "עוד רבע שעה ערבית, תחכה לי בבקשה". הבטתי בגבו והצטמררתי, האמנם גם הוא מאותו עולם מסתורי של רבי בראהם? המכירים הם זה את זה?

רב אפרים הגיע לישיבתנו הרבה לפניי. גילו נושק לחמישים ומאז שחזר בתשובה בגיל שש עשרה, נדבק לבית המדרש. המבוגרים ידעו להצביע עליו כעל תלמיד חכם שמשנתו סדורה וסדריו קודש, מעולם לא איחר לבוא ומעולם לא הקדים לצאת. אך בעיקר היה משנן משניות בעל פה בתחילת כל סדר, שוב ושוב, בינו לבין עצמו.

אינני יודע מי היה מתוח יותר, אני או הוא. האם יש התקדמות לפתרון התעלומה? לרגע לא האמנתי שהיא רק תתעצם יותר ויותר.

עלינו לשבח הסתיימה, רב אפרים עדיין לא סיים. ממשש את המילים בנחת, ורק אז יצא מבית המדרש ונכנס לחדר השיעורים הסמוך.

"אני כאן בשליחות", פתחתי ראשון.

"אני מבין".

"אני לא ממש מבין מה השליחות".

"אני כן מבין". סקרנותי נדלקה.

"מה בדיוק נוסח השליחות שלך"? בירר באיטיות מתוחה. ואני סיפרתי על המפגש האחרון עם רבי בראהם בבית הכנסת, על בקשתו למצוא תשובה בירושלים לשאלתו הלא מובנת.

רב אפרים נסער, פניו החווירו ושיניו נשכו בכוח את פרקי אצבעותיו. "כך הוא שאל"? בירר שוב ושוב.

קומתו הצנומה והתמירה נראתה גבוהה הרבה יותר בשעה שהתהלך בין הספסלים אחוז הרהורים, לא העזתי לשאול אותו מה פשר השאלה, ולא את פשר החרדה. ישבתי ושתקתי, הבטתי והתכנסתי.

לאחר רבע שעה ניגש אלי, ידו טופחת על הסטנדר לחיזוק דבריו, כאילו יש כאן מישהו שעשוי לחלוק עליהם. "אינני יכול לומר כעת כלום, אקווה שתוך שלושה ימים תהיה לי תשובה, תתפלל עלי. אפרים בן עדנה".

הימים הבאים היו מורטי עצבים לשנינו. כל אחד מסיבותיו שלו. רב אפרים האריך בתפילותיו, וכל דמעה שזלגה מעיניו שרפה את לבי, לא יודע אם עשיתי טוב או לא. לא יודע בכלל מה עשיתי, ועבור מי עשיתי, סתם שליחות שיש מאחוריה מזוודה של תהיות, רק קינתו של רבי בראהם מזמזת לי בראש בלי הפסקה, "מי יכין לעורב צידו... מי יכין... מי יכין?!" ידעתי שאני צריך לספק את התשובה.

ביום השלישי רב אפרים ניגש למקומי מיד לאחר תפילת שחרית, עיניו אדומות מחוסר שינה. "זה בסדר", אמר. "לך תאמר לו שאני אכין הכול. לקחתי את האחריות, תזדרז ואל תתעכב".

לא התעכבתי. ביקשתי רשות מהמשגיח וחזרתי לבית. אימא שמחה, אבא קצת פחות, "אתה לא נשאר תשעה באב בישיבה"? לא ידעתי מה להשיב, ידעתי שעליי להמתין לבוקר. מזמן לא המתנתי בציפייה כזו לתפילת שחרית, ומסתבר שגם רבי בראהם המתין לי.

התיישבתי מולו, בדיוק באותו מקום בו ישבתי לפני ימים אחדים. מבטו היה זך וחד, אך היגון נשפך מעיניו.

"יש מישהו", אמרתי.

"רבי אפרים"?! ספק שאל, ספק קבע.

"אבל יידע כבודו שאינני מבין כלום", העזתי להתלונן, למרות שכבר הספקתי להבין שלפניי לא יושב אדם רגיל.

רבי בראהם הניף את שקית הבשמים, בירך במתינות והריח ממושכות. חששתי שכעת הוא יאבד לי שוב פעם, שיתכנס לתוך עצמו ואשאר בלי תשובות, לא אדע האם לשוב לישיבה או להמתין.

"אני יכול לחזור לישיבה"?!

השקית הורחקה מאפו, פניו נשארו בהירות ועיניו זלגו דמעות. לא האמנתי כילד שהמשוגע יודע לבכות, לא האמנתי כילד שאני עוד אשב לנהל שיחה איתו. הרבה דברים לא האמנתי.

"אל תלך עכשיו", פלט לבסוף. "היום יום שישי, אני רוצה שתלך סמוך מאוד לשבת".

שתקתי.

"אני חייב לך הסברים".

הנהנתי בראשי. גם אני חייב לשמוע.

"לא הכול אוכל לומר, הזמן קצר ואני מוכרח ללכת. תשמע מה שתשמע, עוד מעט תשעה באב ולאף אחד לא איכפת, כל אחד הולך לדרכו, לכל אחד יש עיסוקים יותר דחופים, וירושלים נשארת חפויה ומבויישת, אף אחד לא מתייחס אליה".

"מה אתה מתכוון רבי אברהם"? נדרכתי. "אפילו אנשים שאינם שומרי תורה מרגישים שירושלים היא הכתר שלהם, למה לא מתייחסים אליה?!"

"עזוב. הם לא מתייחסים לירושלים, הם מתייחסים לעצמם. לאיטלקים יש את הקולוסאום, לצרפתים יש את האייפל אז להם יש את ירושלים, הם צריכים אותה כסמל, להראות שגם הם כמו כל העולם ויש להם תרבות והיסטוריה. זה לא נקרא לתת כבוד לירושלים. זה כבוד לעצמם שהם עם מתורבת, שיש להם לאומיות כמו לבלגים ולהולנדים, אל תאמין להם".

מתי יוצא הצום

הבטתי בו מוקסם, פניו היו יפות מאי פעם, לזקנו המדובלל ולמצחו הקמוט היה מראה מפואר, מסותת במשך שלושת אלפים שנה. כך היה נראה ירמיהו הנביא, קורא בקול גדול ואנשים זרקו אותו לבור של טיט. כך נראה ישעיהו הנביא, שוטח דברים של טעם, ונכדו מנסר את גופו.

"אל תגיד לי שיש הרבה חרדים, כי גם אותם ירושלים לא מעניינת. הצום בשבילם זה לוח שנה, מתי הצום יוצא ואיפה יש ערבית הכי מוקדמת. מה אוכלים לפני הצום ומה אחרי הצום, אולי גם הקינות מעניינות אותם בגלל המנגינות, זה לא כי כואב להם על השכינה שאין לה בית, זה לא כי כואב להם שנפרצה ירושלים ועדיין הפרצות קיימות. לא איכפת, לאף אחד לא איכפת"...

כתפיו רטטו, ידיו שבו למשמש בשקית הבשמים. דמעה גדולה ונוצצת ירדה היישר לתוך הנענע, ואחריה עוד אחת, עוד אחת. "אהה", הרים קולו, "הה... הורידי כנחל דמעה על שבר בת עמי, הורידי... הורידי, הה" - - -

"יש הרבה אנשים שכן מחכים לגאולה. מצפים למשיח, מחכים לו בכל יום שיבוא", ניסיתי ללמד זכות.

"אל", היסה אותי הזקן. "אנשים מחכים לישועה שלהם. יש להם צרות אז הם מחכים למשיח. כדי שאנחנו נשלוט בעולם ולא יהיו צרות, כדי שהפירות יהיו גדולים ומתוקים וכדי שיגור זאב עם כבש. לרגע לא חושבים שהגלות היא קודם כל לשכינה שאין לה בית, לא עליה הם חושבים"!

שמעון הגבאי הגיע עם שתי כוסות תה. "הכנתי לך תה עם הנענע מהשקית שלך, רבי בראהם", ניסה להתבדח והמשיך לעיסוקיו.

"אז מה צריך לעשות"?! הרגשתי נבוך.

רבי בראהם התעלם משאלתי. "זאת הסטרא אחרא אשמה, היא רוצה הכול אליה. צריך לרצות אותה, להשתיק אותה ואז היא תעזוב אותנו. אני התעייפתי להשתיק אותה, נגמרו לי הכוחות. הכלבים עזי נפש, לא ידעו שבעה".

ממחטה משובצת ומיושנת נמשכה מכיסו. כחכח לתוכה פעמיים ושלוש והזדקף. "טוב. אני צריך להתארגן. אתה לא עזרת לי, עזרת לכל עם ישראל ועזרת לשכינה, אני לא צריך להגיד לך תודה".

מקלו הקיש על הרצפה, ודוק זך שטף את פניו של המשוגע הצדיק.

רגע לפני שיצא מבית הכנסת, היסב שוב את פניו. "ובקשה אחרונה. תגיד לחכם יעקב שיבוא אלי לבית היום בשעה אחת. לא צריך לדפוק, הדלת פתוחה".

אילו ביקש ממני לפני שבוע, הייתי פוטר אותו במחי יד, מסנף אותה לאמירות חסרות הפשר של רבי בראהם. לא כעת.

חכם יעקב, המגיד שיעור של המשניות לאחר התפילה ישב בעזרת נשים וקרא שנים מקרא עם טלית ותפילין, עליתי אליו ומסרתי את שליחותי. הרבה לא היה לו מה לומר על הזימון המוזר, הביט בשעונו והנהן, ישתדל לבוא.

מת מצווה

האוטובוס האחרון לישיבה יוצא בשעה שלוש אחר הצהריים.

בשעה אחת וחצי עבר כרוז בשכונה הקטנה שלנו, שערותיי סמרו. רגליי קפאו.

"הלווייתו של מת המצוה, רבי אברהם אבועזיז זכרונו לברכה, תצא בשעה שתיים מבית העלמין"...

עמדתי עם אבא מאחורי חדר הטהרה. הגיעו אנשים שמעולם לא ראינו בשכונה. אנשים של צורה. מכל הארץ הגיעו, לא ברור איך שמעו על פטירתו ואיזה עוף שמים הוליך את הקול. רובם של הזרים מבוגרים ומיעוטם צעירים, שניים מתוכם ביקשו לערוך בעצמם את הטהרה.

ומאחורי הקיר העגול התהלך אדם אחד צנום וגבה קומה שגילו נושק לחמישים, עם פני ילד וזקן אפרפר, בידיו משניות סדר קדשים, צועד בנמרצות הלוך ושוב, וגוו משתופף בכל צעד נוסף, כאדם שנטל על עצמו מעמסה.

מעמסה שלעולם לא אדע את פשרה.

הסיפור פורסם בסוף השבוע בעיתון 'הדרך'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!