מי שניסה ליצור פילוג ספרדי - יצטרך לגנוז תוכניות

עד לא מכבר היה ברור, כי בכל הקשור לניהול המערכות הציבוריות של הציבור התורני ישנה מנהיגות רוחנית שמכתיבה, מכוונת, ומנהלת בבלעדיות. זה היה מושכל ראשון במעלה, אפילו למי ש'עשה לך רב' לא היה נר לרגליו בכל הקשור למימד האישי. אם בעולם החיצון ישנה זכות יסוד בסיסית המכונה: "זכות ההפגנה". הכל יודעים שאצלנו ולמזלנו, הזכות הזו אינה מונחת בחיקו של כל מאן דהוא. אלא היא שמורה לעמודי האש ההולכים לפני המחנה, אשר עיני הנשר שלהם צופיות למרחוק לדעת איזו מחאה תביא תועלת, ואיזו תהפוך ל'צר אשר איננו שווה בנזק המלך'. מתי יש לקיים 'חבי כמעט רגע עד יעבור זעם', ומתי צריכים לצאת חוצץ. מתי לנהוג בשתדלנות ומאחורי הקלעים, ומתי - במקרים נדירים - לקרוא לנו לצאת לרחובה של עיר.

כי כשגדולי ישראל החליטו, היו גם היו הפגנות אדירות שהתקבצו סביבן רבבות שנענו לקריאתם, ומי ראה אותם יוצאים ולא יצא עימהם. החל מגיוס בנות, ניתוחי מתים, ההפגנה האדירה נגד בג"צ, וזו שנערכה לפני מספר שנים בשערי ירושלים כנגד הגיוס. אמת, ספרתם נכון, ניתן למנות על אצבעות כף יד אחת את ההפגנות הללו. וניתן לומר שגם במבחן התוצאה הן השיגו את מטרתן.

שכן אם נבקש להיווכח עד כמה דרך ההפגנה היא ממש מוצא אחרון, ועד כמה היא לא תמיד אפקטיבית. טלו לכם לדוגמא את אותם אנשים, שזה עשרות בשנים, מקום המדינה, קידשו את ההפגנות והמחאות כדרך חיים כמעט יומיומית. בירושלים אומרים בהלצה, שיש להם בחמ"ל התת קרקעי מודעות מוכנות עם נוסח קבוע. הם רק משנים את הנסיבות: פעם חילול קברות, פעם שבת, פעם גיוס, ופעם כבוד המת. הסיבות חשובות, וכמובן מזעזעות את כולנו. ההפגנות עצמן?! הרבה פחות. הצד השווה שבהן זעקת ה'ג-י-ו-ו-ע-א-ל-ד!' הממושכת שנשמעת ומהדהדת, אבל כקול קורא במדבר. המודעות הללו היוצאות חדשות לבקרים עם הפונטים הצעקניים, והכרוזים הקוראים בחיל מעל גגי המוניות לא מעוררים איש מרבצו. לא את הציבור שלנו המתהלך לעומתם אפוף אדישות, ובודאי שלא לזעזע בכי הוא זה את מושאי ההפגנות, קרי: המדינה, מערכת המשפט והמשטרה.

הגרוע ביותר קורה, כשהפגנה ומחאה הופכות למטרה ולא לאמצעי, אזי מיטשטשים הגבולות, ונשכחת אפילו המטרה הקדושה לשמה התכנסנו. הרי הודה ברבים מי שהיה בעבר קמב"ץ ההפגנות בירושלים, וכיום שינה את טעמו לחלוטין ואף השיא משואה פומבית ל"תפארת מדינת ישראל", שכבר בזמנו, אחרי שצבר וותק מכובד, נוצר מצב שהוא היה יוזם הפגנות תוך תיאום וקריצה מראש עם הקצינים על אופי ה'אקשן' וגובה הלהבות, ובסיומן יושב היה לקפה מהביל עם אותם קצינים מולם ומול שולחיהם כביכול הפגין ולחם. הכלל: 'לא כל הרוצה ליטול את השם יטול'.

צאו ובדקו כמה השיגה היהדות התורתית המונהגת על ידי גדולי ישראל בדרך השתדלנות השקטה, וכמה השיגה, אם בכלל, בדרך ההפגנות והמחאות הקולניות. הלא מאז ומעולם נר לרגלינו קריאתו של אבינו הזקן יעקב אבינו ע"ה: 'למה תתראו?!'

הרב ראובן זכאים. צילום: יעקב כהן

וכמה מילים על הגיזרה הספרדית. למי שניסה ליצור פילוג וחיץ בתוככי עולם התורה הספרדי כביכול מתוך דאגה כנה. כנראה שיצטרך לגנוז את תוכניותיו ויפה שעה אחת קודם. אמת מה נהדר כשנוכחנו עין בעין במפגשם המיוחד והמרגש של מרן ראש הישיבה הגר"ש כהן עם מורינו הגאון הצדיק חכם משה צדקה שליט"א. שם הוכח שהמטרה משותפת ומעולם לא גבה טורא בין רבותינו הספרדים בענין זה. הלא לב מי לא ימס בזכרו כיצד מרן ראש הישיבה שליט"א משתנק בבכי מרטיט, מדי דברו על גזירת הגיוס. וכי מישהו צריך לשכנע את מרן רה"י שליט"א שבמשך עשרות שנים העמיד תלמידים הרבה לאלפים ורבבות, ורבים מהם הפכו בעצמם לראשי ישיבות רבנים ומרביצי תורה כמה יש להילחם ע"מ שכל בן תורה יוכל לשקוד על תלמודו באין מפריע?! מישהו צריך לשכנע את מרן שליט"א ומועצת חכמי התורה העומדים בנשיאות רשת החינוך התורנית, ונושאים על ליבם הטהור כל ילד וילדה מישראל, כמה יש למסור את הנפש עבורם?! הן זכרנו ימים מקדם כיצד מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל, לשמו ולזכרו תאוות נפש, היה מספר בהנאה גלויה, על רשת החינוך מיסודו הזוכה למלא את ספסלי הישיבות בכל שנה במאות תלמידים חדשים, כ"י. שעבור חלקם אין  זה מובן מאליו שהוריהם היו בוחרים לבדם בדרך זו, לולי החינוך הטהור שספגו ילדיהם ברשת.

ובחזרה לענייננו, הלא חוץ משאלת התועלת, כבכל התנהגות פומבית, ושבעתיים כבני תורה חובתנו הנצחית לשאול תמיד את עצמנו, האם הפעולה תביא לידי קידוש השם או חלילה להיפך. האם היא תגרום קירוב לבבות או אדרבה לריחוק. בדרשותיו בשנים עברו היה מרן זלה"ה אומר בלשונו המליצית: 'שאבעס, שאבעס, חמינכ- יבס!' כאומר: במקום לבזבז את הזמן בקריאות ומחאות שלא יועילו ולא יצילו לאותו תינוק שנשבה, ורק ירחיקוהו מהיהדות. מוטב ימהר המוחה לאכול את החמין בביתו, לפני שיתייבש ויצטמק ורע לו.

ק"ו בן בנו של קל וחומר במציאות המורכבת שאנו נתונים בה כיום, מול מערכת משפט השולטת בפועל במדינה, ומול גוף מחוקק שברובו מורכב מאנשים רחוקים מתורה ומצוות, ומהם שבשיירי השיריים של הכוח הדמוקרטי שעוד נותר בידם, מנסים לחבל ולקעקע. כך שלדברי הכל, כמעט אין דרך להשיג הישגים אם לא בשתדלנות שקטה וסמויה, ואין לך ברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין.

נכון, עקבתא דמשיחא, ונכון ש'חוצפה יסגי', אבל כלום אין גבול ל'יסגי' הזה?! כשעסקנים ולבלרים מנסים להכתיב למצביאים הדגולים, המה גדולי ישראל, את דרכי ומהלכי המלחמה?

סיפרו שפעם נכנסה קבוצת קנאים לפאר הדור החזון איש זצ"ל לעוררו לקרוא לציבור לצאת למחאה על פירצה כלשהי. הם דיברו בלהט רב, ואחד מהם אף הכה על השולחן בעוצמה. והחזון איש ישב מולם בשלוות נפש מופלאה ולא הגיב. כשיצאו, אמר למקורביו בחיוך: 'הם כמו שעון מעורר: מרעישים ומצלצלים, אבל האדם - הוא ורק הוא - מחליט אם להתעורר!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!