הזמן להשיג קרבת ה' - דווקא בבין המצרים
מבין קברות הקודש באוקראינה ובהרי הקרפטים, כותב הרב בן ציון נורדמן בטורו השבועי המרתק על ימי בין המצרים, כשהוא מסביר כי דווקא ימים אלו הם הזמן להשיג את קרבת הבורא
- הרב בן ציון נורדמן
- א' אב התשע"ח
הכתוב באיכה אומר "כל רודפיה השיגוה בין המצרים". בפשטות, הכוונה היא כי הנביא ירמיה מקונן על כך, שהגויים עשו מצור על ישראל והצליחו להשיג מטרתם ולהצר לישראל. וכאן מגיע המגיד רבי דוב בער ממזריץ', מאבות החסידות בפולין ותלמידו של מרן הבעל שם טוב, ומפרש את הכתוב באופן שונה.
וכך הוא פותח במשל:
כשהמלך בביתו, קשה לכל אחד מנתיניו להגיע אליו. מה יעשה האזרח הקטן החושק לפוגש במלך ולבקש ממנו בקשה? מחכה עת ייצא המלך אחת בשנה למסעו המפורסם לשדה. שם ניתן להגיע ולהתקרב, ללא שומרי ראש וללא מחיצות של ברזל.
כן גם בימים אלו, מסביר המגיד הקדוש, הקדוש ברוך הוא כביכול עוזב את ביתו ואת ממלכתו ויוצא אל העם שבשדות. כשאין לו בית, בית המקדש, אז הוא יוצא לשדה, וכשהמלך בשדה קל יותר להגיע אליו. זו כוונת הכתוב "כל רודפיה" – רודפי י-ה, מבקשי ה', "השיגוה בין המצרים" – יכולים להשיג את המלך כשהוא בין המצרים, רחוק מביתו.
חכמינו זכרונם לברכה כבר לימדונו: "המצער עצמו עם הציבור זוכה ורואה בנחמת ציבור". זאת ועוד: "המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה". מה הכוונה "המתאבל", המצער עצמו? וכי יש יהודי שלא מצטער בצער בית המקדש?
גדולי החסידות היו מפרשים ואומרים כי יש כאלו שרואים בחורבן בית המקדש מאורע היסטורי שקרה לפני 1,950 שנה, וכך מתייחסים אליו. וזה לא נכון, חורבן בית המקדש הוא דבר תמידי, הוא מאורע של ההווה, כל רגע ורגע אנחנו אמורים לחוש אותו, ולכאוב את חסרונו.
וכך מפרש ה'שפת אמת' את דברי חז"ל "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו", וכי למה זה כן? בגלל שבית המקדש לא נבנה – כבר נחשב הדבר כאילו נחרב על ידינו?
אומר ה'שפת אמת', שאכן כך הם פני הדברים, בית המקדש נחרב בכל רגע ורגע אם לא בונים אותו. הוא לא רק נחרב פעם, הוא נחרב מחדש בכל יום. כשהדור לא ראוי לבנייתו, הרי הוא אחראי על חורבנו.
זו הכוונה "המתאבל" ו"המצער עצמו", שהוא מתאבל על מה שקורה עתה, שבית המקדש לא נבנה בימיו, והרי הוא כאילו חולל זה עתה על ידו.
ובכל זאת, לימדונו רועי החסידות שדווקא מתוך השכול והאבל, מגיעה הישועה והתקווה. מתי משיגים את השם? בין המצרים. כשלוחץ לך, כשמעיק, כשכואב – אזי דע לך שהשם איתך, לשמרך בכל דרכך.
במקורות מובאת אגדה קדומה, אודות אדם שהראו לו לאחר אריכות ימיו ושנותיו את תהלוכות חייו כבסרט נע. הוא עומד משתומם ורואה את הליכתו במדבר הגדול והנורא כששני עקבות רגליים הולכות כל העת במדבר. של מי אלו? הוא תמה ומשיבים לו, כי אלו עקבותיו לצד עקבות הבורא הגדול, שהלך עמו לצידו לשמור עליו מכל מזיק ופגע רע.
ואז, ברגע האמת, כשהוא עומד חשוף אל מול סכנה אורבת, לפתע נעלם זוג עקבות רגליים אחד והוא מוצא עצמו חשוף בצריח. הוא קובל: אלוקי, למה עזבתני? ועוד בדיוק בשעה הקשה? ורוח הקודש משיבתו: לא בני, אלו לא פסיעותיך. אלו צעדי הבורא, שהעלה אותך על כפיו ונשא אותך כבן רחומיו, להצילך מכל סכנה ופחד.
כי זה בדיוק מה שלמדנו בבית מדרשם של רבותינו: אלוקים אינו מפקיר את נתיניו, ההיפך הוא הנכון השכינה מצטערת בצערו של יהודי. "בשעה שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי", וכן דוד המלך ע"ה אומר "יקראני ואענהו, עמו אנוכי בצרה".
בימים אלו, אני שוהה במסע קודש על קברי הצדיקים באוקראינה הרחוקה, יחד עם קהילת הפארק. כאן הוא ערש החסידות והתייסדותה. כאן, בין הרי הקרפטים, לפני 250 שנה, הביאו לשינוי מהותי בגישה של בין בני ישראל לבורא העולמים. הבעל שם טוב ואחריו המגיד ממזריטש, והדור שלאחריו: סנגורם של ישראל רבי לוי יצחק מברדיטשוב ורבי נחמן מברסלב – שאת קברותיהם אני פוקד בימים אלו – הם אלו שלימדונו כי דווקא שעות המיצר הם השעות היפות של עם ישראל בחיבורו לבורא העולם.
וכך כותב רבי נחמן מברסלב, במילים שהפכו להמנון: "ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם נמצא השם יתברך. גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך אני עומד". זה היסוד מבית הבעל שם טוב: הקב"ה לצידך בשעות הקשות.
אין צורך לחכות לשעה קשה כדי לבכות ולפקוד קברי צדיקים. בכל שעה גורלית שיש לאדם - ולמי אין כאלו? – זה הזמן לשאת תפילה מעומק הלב, בכל מקום שהוא עומד בו, להצלחה ולברכה.
בימים אלו שלפני ההתמודדות למועצת העיר, עבורי זו הזדמנות בלתי רגילה להתפלל ולהעתיר ולשפוך צקון לחש אצל גדולי רועי החסידות שהטביעו חותם עמוק בלב המונים לשעה ולדורות, על תושבי העיר חדרה, לזכות לסייעתא דשמיא ולברכה מרובה והצלחה בכל העניינים.
הוספת תגובה
לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות